שלבי האבל על פי מודל קובלר-רוס שצריך להכיר

מה הקשר בין הטלפון ששברת לשלבי האבל של קובלר-רוס? (כן כן, יש קשר)

קרה לך פעם שהסמארטפון היקר שלך, אותו בייבי של מאות ואלפי שקלים, נפל לך מהיד אל הרצפה באיזה סלואו-מושן לא הגיוני – וכל החיים פשוט עצרו לשנייה? בדיוק באותו רגע, בתוך הראש שלך, התחוללה דרמה נפשית שלימה שמזכירה מאוד את השלבים שקיימים בכל תהליך אבל, על פי המודל המפורסם של אליזבת' קובלר-רוס. אם חשבת שמשבר בטכנולוגיה לא קשור לפסיכולוגיה, וואו – אתה כל כך טועה! תאמין או לא, כל אדם שמתמודד עם שבר או תקלה משמעותית בגאדג'ט עובר שלבים דומים לשלבי אבל רגשי אמיתי. סקרן לדעת איך? מעולה, בוא נצלול!

השלב הראשון: הכחשה (או – "ברור שהמסך נשאר שלם, נכון?")

רובנו נמצאים בהתחלה בהכחשה מוחלטת. "לא לא, הכל בסדר, זה בטח רק מגן הזכוכית שנשבר, נכון?" אתה לוחש לעצמך בעיניים עצומות למחצה, כאילו הסמארטפון הוא החתול של שרדינגר – כל עוד לא הסתכלת, הוא לא באמת שבור. ממש כמו בשלב הראשון של קובלר-רוס בהכחשה, זה הרגע שבו אתה מאמין שהתעלמות מהמציאות תגרום לה לסדר את עצמה באורך פלא. אגב, ההכחשה הזאת היא גם הסיבה שתמיד תיקח נשימה עמוקה לפני שתרשה לעצמך להסתכל מקרוב ולראות מה מצב המכשיר.

השלב השני: כעס (או – "איך לעזאזל לא החזקתי את זה כמו שצריך?!")

פה מגיע רגע הזעם. למה זה קרה דווקא לך? איך יכול להיות שאתה, הבן אדם שתמיד מזכיר לכולם לשים קייס ומגן מסך, פספסת בדיוק עכשיו?! לפעמים תוקפת אותך תסמונת "זה באשמת הרצפה!" (שמעתם נכון, אתה מתחיל לכעוס על כוח המשיכה, הקומה השלישית של הבניין, ואפילו על אייזיק ניוטון בעצמו). קצת מצחיק כי ת'כלס – זה ממש לא עוזר, אבל זה בדיוק הקסם במוח האנושי: הכל לגיטימי ברגעים של כעס. אז נו, אולי בכל זאת אפשר לתבוע את ניוטון? (בדקנו – לא אפשרי, בינתיים).

השלב השלישי: מיקוח (או – "מובן שאפשר לתקן את זה בעשרה שקלים אצל השכן?!")

אחרי הכעס, אתה מגיע לשלב המיקוח: אתה מחפש פתרונות קסם. "אם רק אכניס אותו במיוחד לאורז תאילנדי עם גרגרי הימלאיה…", "אולי יש למישהו דבק חדשני ממנהרות נאס"א?" יצירות מופת של האינטרנט בהן אנשים טענו שהצליחו להחיות טלפונים מתים רק נותנות לך עוד תקוות שווא. נחש מה? המיקוח הזה עלול לעלות לך בטעות יותר מהנייד עצמו. לפחות הרוח האופטימית עדיין בחיים – כמו שאומרים, אין יאוש בעולם, רק אינספור אנשים שרק מחכים לנצל את המצוקה שלך.

שלב רביעי: דיכאון (או – "מי בכלל צריך טלפונים? חוזרים ליונת דואר")

רגע האמת הגיע – המסך שבור, ואין פיתרון קסם. המצב מפיל אותך לעצב עמוק ולשאלות קיומיות מטרידות (האם אני באמת זקוק לפייסבוק ואינסטגרם? מי צריך טיקטוק כשהחיים עצמם כאלה קשים?). כאן אתה שוקל להפוך לנזיר בודהיסטי ולפרוש סופית משימוש בכל מכשיר דיגיטלי. וכן, כולנו יודעים שאחרי שלוש שעות כבר תאבד סבלנות ותעדיף לחזור לתקשר אפילו באמצעות יונת דואר אם צריך, אבל הי, תן לעצמך קצת למלודרמה, מגיע לך!

שלב חמישי: קבלה (או – "יאללה, על איזה מכשיר חדש כולם מדברים עכשיו?")

אחרי כל המסע הדרמטי והמפרך הזה, מגיעה הקבלה. כן, המסך נשבר, כן, המכשיר הלך, והגיע הזמן להביט קדימה. אתה פתאום נפתח לראות איזו השקה אפל מארגנת החודש, והופ – יש נחמה בקצה המנהרה. הרי ידעת כבר מההתחלה שהלב הטכנולוגי שלך זקוק למנה חדשה של גאדג'טים נוצצים בשביל לחזור לשגרה. בשלב הזה הדעה שלך טיפ-טיפה חוזרת לשיווי משקל ואתה מבין שהחיים ממשיכים, כי הרי גם בשברים יש קסם – במיוחד אם מיד אחרי הפיצוץ תגלה שיצא האייפון 17 או הגלאקסי 58 (מי יודע, אולי עם מסך בלתי שביר? בארור החלום…)

כמה שאלות שכנראה עלו לך לראש במהלך הקריאה (נו, ותשובות!):

• האם שלבי האבל תמיד מופיעים בסדר הזה?
  לא באמת. לפעמים אפשר לדלג על שלבים, לקפוץ אחורה או לחזור על שלבים כמה פעמים. נפש האדם מורכבת לפחות כמו האייפון שלך.
• רק אובדן של משהו רציני גורם לתגובה כזו?
  לאו דווקא. אפילו סוגיות קטנות, כמו הפסקת סדרה אהובה בנטפליקס, גורמות לאנשים לעבור את השלבים האלה. אנחנו רציניים לחלוטין.
• אז אפשר לתבוע את אייזיק ניוטון?
  רק אם יש לך עורך דין משנת 1727 שיכול לסייע בנידון.
• מי זאת בכלל קובלר-רוס ולמה אכפת לי?
  אליזבת' קובלר-רוס היתה פסיכולוגית שהגדירה את חמשת השלבים הללו כדי להבין איך האדם מתמודד עם אובדן ושינויים.
• האם מאמר זה נכתב אחרי שהטלפון שלך נשבר?
  ממש לא! למה, אתה מכיר עורך דין טוב לתביעה הזו?

המסר המרכזי? זה בסדר להיות באבל על גאדג'טים

בשורה התחתונה, אנחנו נוטים לחשוב שתחושות עמוקות כמו אבל שמורות לאובדן "רציני" בלבד, אבל הפסיכולוגיה המודרנית לימדה אותנו שמותר להרגיש צער ואבל אפילו על הטלפון שלך, על נטפליקס שסגרו לך באמצע העונה או על הפסדים בהגרלות הרבע-שנתיות של אפליקציות. לכן, להבא, כשתמצא את עצמך בשלב הכעס וההכחשה אחרי שהסלולרי ״ינשק״ את הרצפה, אל תשכח לחייך לעצמך ולהגיד: "וואלה, אני לגמרי נורמלי". או לפחות כמעט לגמרי. מה שבטוח, זה לגמרי שווה סיפור!